בוקר יום המחזה.
אני כבר
לא יודע מה לעשות, אני חושב שאני משתגע, כולם גונבים ממני. בני, משרתיהם ומשרתי.
בעוד אני כותב, הנוכל, משרתו של קליאנט, עומד מחוץ לבית וממתין. אני נשבע, יום אחד
אני אתפוס אותו ואשלח אותו לתליה, הנבל בן בלייעל הזה. זאת לא הבעיה היחידה שלי.
אתמול, סופסוף קיבלתי את כספי. כבר חשבתי שאני לא אזכה לראותו. מי היה מאמין ש- 21
אלף פרנקים יכולים להפוך ל- 30 אלף. מכיוון שכבר היה ערב קברתי אותו בגן, בתוך הקופה
האפורה שהייתה על השידה שליד המיטה שלי. מהרגע בו פקחתי את עיניי כבר בדקתי אותה
שלוש פעמים. בפעם הראשונה עוד הייתי לבוש בכותונת הלילה. מרת קלוד הבחינה בי ושאלה
במה עסקתי. סאני מרוב בהלה לא ידעתי מה לומר. אבל מהר התעשתי ואמרתי שאין אלו ענייניה.
אני חושב שהיא מתחילה לחשוד במשהו. לא נורא, אני אחשוב על משהו אחר כך, מה שכן
חשוב הוא שהיום אני נפגש שוב עם פרוזין כדי לאשר סופית את האירוסים שלי ושל בני. אם
התמזל מזלי עוד היום זה יקרה. מריאן היפה, מאז אשתי המנוחה לא חשקתי כך באישה. מה
זה, נדמה לי שהוא הכניס משהו לכיסיו, נושך נשך, היום לתליה.
הרפגון
יוצא מביתו ומתחילה התמונה השנייה במערכה הראשונה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה