הרפגון מתלבט אם להישאר ער ולכתוב לאור נרות ובסוף מחליט שכן
הה, יומי, מי היה מאמין שדבר כזה יכול לקרות. מי היה מאמין. ולחשוב
שרק הבוקר ישבתי בשולחן האוכל וכתבתי שבסוף היום אני ןמריאן מתארסים. אבל פרה,
פרה. כל דבר בעיתו. לאחר שכתבתי בבוקר וגירשתי את לפלש הנבל והגנב פגשתי באליז
וקלאנט. סוף, סוף להעיר לו על הבזבזנות הרבה שלו. אחר כך סיפרתי לו על אירוסי
הקרובים. כשאני מעמיק בכך, כשסיפרתי קלאנט חש ברע לפתע ופרש מהשיחה. כנראה אהבתו
למריאן היא הסיבה. אחר כך רבתי עם אליז לגבי אירוסיה למר אמסלם. מה שמוזר הוא שולר
הסכים איתי כששאלנו אותו מי צודק. טוב נו את יומי במפורט אוכל לספר אחר כך. הסיבה
שהחלטתי להשאיר את הנר דולק קרתה מאוחר יותר בערב וקצת לפני כן. בתחילת הערב
גיליתי שהקופה שלי עם הכסף נגנבה ממקום המסתור. הייתי חסר אונים, לא ידעתי מה
לעשות, אפילו האשמתי את עצמי בעניין. בדרך חזרה הקצין ניסה להרגיע אותי. הראשון
שגבנו ממנו עדות היה מר ז'ק. הוא האשים את ולר בעניין והאמת היא שהאמנתי לו. הרי
הוא תיאר אותה אחת לאחת. הוא אפילו אמר שמצא את ולר באזור הנכון. כל אחד היה יכול
לתת בו אמון. וולר, כל דבר שהוא הוציא מפיו התקשר לגנבה. הוא אפילו הודה רק לגבי
דבר אחר. לבסוף התברר שהוא התוודה על אהבתו לאליז, אבל אחר כך כרה דבר מוזר ביותר.
באתחלה לא ממש הבנתי אבל עם הזמן התחלתי לקלוט. מה שקרה זה שכנראה במהלך המלחמה מר
אמסלם, שאז קראו דון תומס ד'אלבורסי, ברח בסירה עם אשתו וילדיו מנאפולי לפני 16
שנים. הסירה נספתה בים והוא חשב שהוא הניצול היחיד. אבל בעצם בנו נצל על ידי אחד
המשרתים וגדל להיות ולר. בנוסף הערב הוא נוכח לדעת כי גם אשתו וביתו שהן בעצם מריאן
ואימה נצלו כשנאספו על ידי שודדי ים ולאחר 10 שנים יצאו לחופשי. מי היה מאמין.
איזו תסבוכת משונה. כבר 16 שנה הם חיים במחשבה שהמקורבים שלהם מתים. לפחות להם היה
מזל. בסופו של דבר הם התאחדו אבל אני אי לי תקווה. ראיתי אותה נקברת. לא נורא. לא
גמרתי את הסיפור. לבסוף קלאנט נכנס ואמר שהוא מחזיק בקופה אבל תמורתה הוא רוצה את
מריאן לאישה. בסופו של יום אני קבלתי את קופתי; אליז את ולר; קלאנט את מריאן; מר
אנסלם את אשתו; והאלמנה העשירה, בכלל לא היגיעה. ליל מנוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה